בכל פרויקט אני מחכה לשיחה הזו, בדרך כלל זו היא שמתקשרת אליי ואומרת שמתהפכת לה הבטן.
אני מחייכת לעצמי ואומרת לה, שהבטחתי כבר מזמן לכתוב על השיחה הכל כך חשובה הזו. אבל תמיד החיים נתקעים באמצע, ועוד שיחה נכנסת מהקבלן, ועוד בלת״מ קטן והופ – היום נגמר.
אבל היום, ממש עכשיו, החלטתי לעשות שינוי ברוטינה, והתיישבתי לכתוב – בדיוק כמו שהבטחתי לה.
ובפעם הבאה, כשלקוחות חדשים יתקשרו אליי בעיצומו של פרויקט, עם אותה תחושת בטן מתהפכת – אני הולכת לחייך,
ופשוט לשלוח להם את הפוסט הזה.
אז התקשרת אליי לפני מספר חודשים וסיפרת לי שאתם לקראת משהו חדש ומרגש.
שינוי במקום, שינוי בשיגרה, שינוי בחיים.
הפשלנו שרוולים והתחלנו בלהכיר אתכם, את הנכס, את הצרכים והחלומות.
סגרנו על תוכנית מושלמת לפי המצב הקיים, עם מינימום פשרות ומקסימום שאיפות והתרגשויות שימשיכו ללוות אתכם לאורך הדרך.
פתחנו שולחן אצל הספקים השונים וגייסנו לעצמנו את החומרים, הפרטים והחיבורים שידגישו את כל החגיגה הזו, וגם גייסנו קבלן מעולה שאתם מתחברים אליו, ורואים כמה הוא נרגש להתחיל את התהליך אתכם.
אבל בדיוק עכשיו, כשאתם מחכים ליריית הפתיחה, רגע לפני שהכל קורה על אמת, השקט הזה שלפני הסערה, מאפשר פתאום לכל הדאגות לחלחל לאט לאט פנימה, ולבעבע אל פני השטח.
ומה יהיה אם..?
ומה יקרה אם לא..?
ואולי היה עדיף לבחור צבע אחר?
ואיך כל הבלאגן הזה יתחבר יחד למשהו הגיוני?!
ואת יודעת שאני פה בשבילך, ואת מתקשרת, מתנצלת, למרות שאמרתי לך שממש אין צורך, וגם לשיחות כאלו יש מקום.
ואת מופתעת, כי במקום לצלול איתך אני מחייכת, ומסבירה שזה כל כך במקום. כל כך הגיוני. שזה טבעי, וקורה לכולם.
ושציפיתי לשיחה הזו, ואני נזכרת בכל עשרות השיחות הקודמות שערכתי, שנשמעות כל כך דומות.
לפעמים עם חששות מאוד נקודתיים וספציפיים, ולפעמים מאוד כלליות ובלתי מוסברות.
והחיוך, הוא חיוך של רוגע, כי אני יודעת שאוטוטו תבינו שזה הולך להיות בדיוק כמו שתכננו – מושלם.
לא סתם מושלם, מושלם לכם. כי כל פרויקט מורכב בעיקר מעצמכם.
ואני מזכירה לכם את מה שאמרתם בהתחלה ואת מה שחשוב לכם בסוף, ואני עוזרת לכם לדמיין את היעד כי הוא כל כך שם וקרוב.
נשימה עמוקה ומתחיל האקשן, שוב נכנסים למוד פעולה ויש כבר פחות תהיות באוויר.
קירות נשברים החלל נבנה, חומרים מתחברים ונרקמת היצירה.
ואני מחכה להודעה המתרגשת הראשונה: אני לא מאמינה שזה הבית שלנו!
לפגישה שאני מתחילה לראות בה נצנצים בעיניים שלכם.
לחיוך שלא יורד מהשפתיים, לתגובות של המשפחה, החברים, לחג הראשון שאירחתם, לפגישה במשרד,
ולכוס קפה שמתרחשת מדי פעם לאורך הדרך כדי שארגיע את עצמי שלא נפרדים.
